מניה

A-96210

​

הצגת יחיד  1997

כתיבה,  בימוי ומשחק : שי סמואל קדימי

ההצגה מבוססת על  עדויות של ניצולות שואה

עדה לכטמן ז"ל, אסתר הרשקוביץ ז"ל , רות אליעז ז"ל

 

 

מניה הורוביץ, ניצולת מחנה הריכוז אוושויץ – בירקנאו, אלמנה  אם לשני ילדים, תושבת תל אביב.

 

ההצגה מלווה את העדות הראשונה והאחרונה של מניה, שנתבקשה להגיע לספר מול קהל, לאחר ששנים השתייכה לזרם ניצולי השואה השותקים, אלה שלא יכלו להעלות על דל שפתיהם את הסיפור מתוך אימה שלא מרפה שמה תאבד את האחיזה בשפיות, במשך שנים טרופות היא שתקה.  הפעם היא בטוחה שתצליח , בצעדי תינוק עם המון חששות היא נשאבת מיד אל אותם רגעי האימה של בירקנאו. אל הניסויים בבלוק 10, אל המרפאה של דוקטור יוזף מנגלה "הרופא מאוושויץ". אל רגעי הלידה שאחריה נאלצה להמית את התינוק באמצעות זריקת מורפיום לאחר 5 ימי גסיסה.

 

נרגשת , כואבת ,ללא פילטרים או עידון הפרטים היא נסחפת אל הדקויות, שואבת מילים מתוך תמונות הביעותים שצרובים בזיכרון כל זה עם תחושת האשמה עצמית מתמדת ושאלה בלתי פוסקת של  "להיות או לא להיות?!"  היא לא עומדת במשימה ומתחרטת שהגיעה לספר. קהל עולה אל הבמה, שוכח שהוא בא להצגה,  עוזר להגיש כוס מים לשאול אם היא רוצה ללכת  אך מאוחר מדי לחזור לאחור היא "שם" חצתה שוב את הגבולות, מתעקשת להמשיך למרות הקושי אל המציאות האישית שלה שעולה על כל דמיון, כך מגדל הקלפים שבנתה במשך שבעים שנה קורס בשעה אחת, עת היא מנסה להסביר מקרים ומעשים שאין להם תשובות.

 "רק מי שהיה שם יכול להבין" בקרב האחרון על חיה היא מחליטה להוציא את זה ממנה החוצה ללא פשרות  "גם אם לא תבינו  לפחות שתדעו- רק אל תשכחו אותנו" כשהתמונות משתלטות המילים נגמרות , ובכל זאת היא נותנת תקווה,  מסיימת ופונה לצאת .

 

לאחר היציאה מן האולם מוקרן סרטון של 4 דקות שמלווה את כל תהליך האיפור שם הקהל מבין שמדובר בשחקן.

בתום הסרטון השחקן חוזר אל הבמה בדמותו, מסיר את האיפור מול הקהל ומספר את הליך בניית הדמות וההצגה את הסיפורים מאחורי הדמות המורכבת משלושת הנשים עדה, אסתר, רות.  ועל אופן שימור הזיכרון לדורות הבאים ע"י אבטיפוס של אנשי עדות.

​

ההצגה מתאימה לנוער ומבוגרים, ניתן לשלב את המפגש כחלק מפעילות חינוך חברתי ו/או כחלק מתהליך ההכנה למסע לפולין (ערב בן דורי).

משך המפגש כשעתיים.

*בשל מחסור בתאריכים פנויים מומלץ לשריין מקומות מראש.